<h1>סמ"ק מצוריך סימן רנ"ו</h1>
<h2>דף מא.</h2>
עוד בפרק שבועת הדיינין אמר רב פפא הטוען לחברו לפורעו וטען הלוה שפרע שטר זה מקצתו ובעל השטר אומר לא פרעת לי כלום אומרים לו שלם, טען הלוה תשבע לי שלא פרעתיך משביעין אותו שבועה כעין של תורה כי ההוא דפוגם שטרו דמייתי עלה וכן פסק רב אלפס (שבועות דף ש"ו) שבועה זו כעין של תורה היא ואם היה המלוה ת"ח לא משבעינן ליה פי' משום חשד שבועה וגם אין גובין לו כלום לפי שזה אומר אשתבע לי דלא פרעתיך.
הוציא עליו שטר מקויים והלה טוען עליו טענה שאם (הווה) [הודה] בה בעל השטר שהיה השטר בטל יש מן הגאונים שהורו [ש]חייב בעל השטר לישבע כעין של תורה אף כי לא טען טענת פירעון ורבינו משה ורבותינו פסקו [הלכות מלוה ולוה פ' י"ד ה"א] שדווקא בטענת פירעון נשבע המלוה שהרי הלוה הודה בשטרו ולפריעה הוא עומד אבל מזוייף ושאר טענות לא כל המנו לבטל השטר מקויים אלא ישלם ואחר כך יטעון על המלוה כל מה שירצה אם יודה ישלם ואם כפר נשבע היסת.
הורו הגאונים שאם הוציא עליו שטר חוב בעד אחד והלוה אומר פרעתי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם טען ואמר אשתבע לי שלא פרעתי הרי זה נשבע וכן הכופר במלוה על פה בפני בית דין ואמר עד אחד שלוה הרי זה ישבע שבועת התורה חזר ואמר כן היה אבל לויתי ופרעתי או מחול לי הרי זה מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם וכן מי שטען פרעתי השטר ואמר הלוה ישבע המלוה ויטול אומרים הבא מעותיו ואחר כך ישבע ויטול.
הגה"ה, אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא מחבריה ואמר ליה שטרא פריעא הוא לאו כל כמיניה אלא אמרינן ליה זיל שלים ואי אמר ליה אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכי מה בין זה לפוגם שטרו אמר ליה התם אע"ג דלא טעין טענינן ליה הכא זיל שלים אמרינן ליה ואי אמר אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה ואי צורבא מרבנן לא מזדקינן ליה לא לשבועה ולא להגבותו, איכא מאן דאמר האי שבועה שבועת היסת ואיכא מאן דאמר כעין שבועת התורה והכי סבירא לן כמאן דאמר כעין שבועת התורה היא דומיא דפוגם שטרו, עכ"ל רב אלפס בפרק שבועת הדיינין.
אמר אין לי כלום לשלם משביעין אותו תחילה כתקנת הגאונים שאין לו ולכשתגיע ידו יתן לבעל חובו ואז ישביענו שלא פרעו ואחר כך יתן לו.
<h2>דף מא:</h2>
גרסינן בפרק שבועת הדיינין (שבועות מ"א) אמר רב יהודה אמר רב אסי המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפרוע בעדים ובפרק חזקת הבתים (ב"ב מ"ה) מסקינן כמו כן שהמפקיד אצל חבירו אפילו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים לפיכך אם טען אחר כך ואמר פרעתי נשבע היסת ונפטר אבל המלוה את חבירו בשטר צריך לפרעו בעדים לפיכך אמר פרעתי זה השטר אינו נאמן אלא אומר לו הבא עדים או עמוד ושלם לו, לפיכך האומר לעדים הוו עלי עדים שאני חייב לזה מנה אין כותבין עדותן ונותנין למלוה שלא יחזיקו מלוה על פה שתהיה (את) עדותו בשטר עד שיאמר להם לוה כתבו וחתמו לו ותנו לו, אע"פ שאומר להם כך צריכין להמלך בו אחר שחתמו בשטר כדאיתא בפרק (הזהב) [אף על פי (כתובות נ"ה ע"א)] ואחר כך נותנין השטר ביד המלוה, והטעם משום דיש רגלים לדבר מדלא הקנה לו בקניין שאין דעתו להקנות לו עד שימלכו בו עדיין ועוד [אמר] רבינו תם דכל מתנה צריכין להמלך פעם שנייה כדגרסינן בירושלמי (בבא מציעא פ"ד ה"ב) דאמר ליה רב לר' חייא בריה כי אמינא לך הב מידי לפלניא אי אניש מסכנא היא הב ליה מיד(י) ואי לא אמליך בי(ה) תנינות. קנו מידו שהוא חייב לו מנה הרי אילו כותבין ונותנין [אע"פ שלא] אמר להם כתובו סתם קניין לכתיבה עומד ואין צריך להמלך בו.
אמרינן בירושלמי וגם מתוך התלמוד שלנו (ב"ב קע"ד) מוכיח שאין הלואת בעל פה נגבת [מן היורשין] אלא באחת מג' דברים שיהא חייב מודה בדבר [ו]צוה בחליו שיש לפלוני (שטר) חוב עליו עדין או שהיתה ההלואה לזמן ולא הגיע הזמן לפורעו וחזקה היא שאין אדם פורע בתוך זמנו כדאמר ריש לקיש ריש פרק קמא דבבא בתרא (דף ה') וגרסינן שם והילכתא כריש לקיש ואפילו מיתומים ואין מחלק בין יתומים גדולים לקטנים או שנדוהו עד שיתן ומת בנדויו כל אילו גובין מן היורשין בלא שבועה. — הגה"ה מן המיימון (הלכות מלוה ולוה פי"א ה"ו) אבל אם באו עדים שהיה אביהם חייב ליה מנה או בפנינו הלוה אינו גובה מן היורשין כלום שמא פרעו שהמלוה חבירו בעדים אינו צריך לפרעו בעדים וכן אם הוציא כתב של אביהם שהוא חייב אינו גובה כלום כמו שביארנו. לוה שאין לו מטלטלין ויש לו קרקע אם נודע לבית דין שתלה מעותיו ביד אחרים כופין אותו למכור וליתן לבעל חובו ואם לא נודע להם דבר זה מחרימין על מי שידע לו מטלטלין ולא יביאם ואחר כך יורדין לבינונית שבנכסיו ומגבין לבעל חובו במה דברים אמורים בזמן שנפרעין מן הלוה עצמו אבל הבא ליפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע מן (היורש) המטלטלין אפילו היו מופקדים או מלוה אצל אחרים שהמטלטלין אינן תחת שעבוד בעל חוב מן התורה עכ"ל.
גרסינן בפ' שבועת הדיינים אמר רב פפא משמיה דרבא המלוה את חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים ואם אמר ליה אל תפרעיני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים בין שאל בשעת הלואה בין שאל לאחר הלואה. — הגה"ה, מי שתובע לחבירו מנה אמר ליה אתה אמרת ליתנם לפלוני או אתה אמרת ליקח בהם זה או אתה מחלת אותם לי נאמן ובשבועה דרבנן ואפילו יש לו עדים שמסרו לו נאמן במגו דיכול לומר החזרתי לך דקיימא לן המלוה חבירו בעדים אין צריך כו', עכ"ל עץ חיים. — ואם אמר ליה כן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן, ההוא דאמר ליה לחבריה אל תפרעיני אלא בפני ראובן ושמעון דלא לידחייה לומר פרעתיך בפני אחרים אמר ליה רבא להכי אמר ליה דלא לדחייה. — הגה"ה, ודין זה הוי במלוה אבל בפקדון אפילו אמר אל תפרעיני אלא בפני פלוני ופלוני יכול לומר [פרעתיך מיגו דיכול לומר] נאנסו וכן מי שאמר פרעתיך בפני עדים אחרים והביא אינו נאמן אפילו עם העדים דאין לומר שיהא נאמן במגו דנאנסו כי מגו לא עדיף מעדים ומגו במקום עדים לא אמרינן ועדים לא מהמני כי האי גוונא כל שכן דהא לא מהני, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף מב.</h2>
הגה"ה, אדם התובע לחברו פקדון והוא אומר ודאי יש לי אבל אתה חייב לי ממקום אחר ואני מעכבו נאמן בשבועת היסת במגו שיכול לומר החזרתי לך אומר לקוח הוא בידי ויכול לטעון עד כדי דמיהם כדאשכחינן גבי הנהו עזי דאכלי חושלא [ב"ב ל"ו ע"א] וכן גבי רמאי דפומבדיתא [שם מ"ו ע"א] דקאמר שפיר קאמר ליה ראה תניא ומאחר שלא ראה נאמן במה שהוא אומר שחייב לו מצד אחר אבל אם הופקד הפקדון בידו בעדים או שראוהו בביתו אז אינו נאמן במגו דלקוח הוא בידי דהוי דברים העשויין להשאיל ולהשכיר דאינו נאמן לומר לקוח הם בידי אפילו יש בו מגו דהחזרתים לך או דלהד"ם אינו נאמן לומר לקוח הוא בידי, עכ"ל עץ חיים.
הוציא עליו שטר מקויים שיש לו עליו מנה ואמר ליה הלוה והלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו והעידו לו אבל לא הזכיר לו השטר לפניהם ואמר ליה המלוה כך היה שפרעת אבל חוב אחר פרעת שהיה לי אצלך אמר רב נחמן איתרע והלכתא כרב נחמן ומפרש רבינו תם מדקאמר איתרע שטרא ולא קאמר איבטל שאינו בטל לגמרי אלא גובה בשבועה, ורב היי ורב שרירא גאון מפרש דבטיל לגמרי דונתצתם [דברים י"ב] מתרגמין ותתרעין. ובמה דברים אמורים שהעידו שנתן לו בתורת פרעון אבל ראוהו שנתן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון אם אמר בעל השטר להד"ם הרי זה הוחזק כפרן ובטל השטר ואם אמר פרעון של שטר אחר היה הרי זה נאמן ונשבע ונוטל מה שבשטר שהרי לא פרעו בעדים ומתוך שיכול לומר במתנה נתנם לי נאמן לומר פרעון של חוב אחר הם, אמר ליה הלוה והלא שטר זה חוב דמי השור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי שורי ואמר ליה בעל השטר כן אני גביתי דמיו מחוב אחר שהיה לי אצלך הואיל והודה מעצמו שדמי השור הוא החוב ומדמיו פרע השטר אע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו ישבע הלוה היסת וכן כל כיוצא בזה.
התנה המלוה על הלוה שיהיה נאמן בכל עת שיאמר שלא פרעו הרי זה נוטל בלא שבועה אע"פ שטוען שפרעו הביא עדים שפרעו אינו נוטל כלל כדמסיק רב פפא שם נהי דהמניה טפי מנפשיה טפי מסהדי לא המניה, התנה שיהא המלוה נאמן עליו כשני עדים גובה בלא שבועה אע"פ שהביא מאה עדים שפרעו דתרי כמאה אבל אם אמר ליה הרי אתה נאמן עלי כשלושה וירד למניין אם פרעו לפני ד' הרי זה פרוע והכי מסיק רב הונא בפרק שבועת הדיינין. זה שהאמין המלוה כשני עדים מהי תקנתו כשיפרע יקרע השטר או יעיד זה על עצמו שאמר בפני הלוה שקבל כל החוב שיש לו על פלוני, הרי שנפרע וטען המלוה דלא נפרע ופרעו פעם שניה מפני התנאי הרי הלוה חוזר ותובע המלוה בדין ואמר ליה כך וכך אתה חייב לי מפני שפרעתיך שתי פעמים אם הודה ישלם ואם כפר ישבע שבועת היסת שלא פרעו אלא פעם אחת וכן כל כיוצא בזה. כתב רב היי גאון שמלוה שכתב ללוה שיהיה גובה בין מן הלוה בין מן היורשים בלא שבועה אע"פ שגובה מן היורש בלא שבועה שכל תנאי שבממון תנאו קיים אם בא לגבות מן הלוקח לא יטרוף אלא בשבועה שאין זה מתנה (לבד) [לאבד] ממון חבירו.
<h2>דף מב:</h2>
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
<h2>דף מג.</h2>
עוד שנינו שם (שבועות מ"ג) אמר המלוה סלע הלויתיך עליו ושקל היה שוה והלה אומר סלע הלויתני עליו וג' דינרים היה שוה ישבע המלוה תחילה שאינה ברשותו ואחר כך ישבע הלוה כמה הוא שוה שהרי הודה במקצת וישלם הדינר. פסק רב אלפס (שבועות שם) שאם אמר הלוה סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והמלוה אומר סלע הלויתיך עליו וחצי סלע היה שוה נמצא זה תובע וזה תובע דין הוא שישבע המלוה שבועת התורה שנאבד המשכון ויגלגל בשבועתו שלא היה שוה יותר ממה שהלווהו וישבע הלוה שאין שוה משכונו פחות מן ההלואה וילמד דבר זה משורש המוציא מחברו עליו הראיה, סלע הלויתיך עליו ושני דינר היה שוה והלה אומר איני יודע דמיו ישבע המלוה שאינה ברשותו וכולל בשבועתו ששני דינר היה שוה וישבע הלוה שאר החוב שהרי יודע בודאי שהוא חייב ואינו יודע אם פ(ו)רעו אם לאו, סלע הלויתני עליו ושתים היה שוה והלה אומר דמיו איני יודע ישבע המלוה שאינה ברשותו ויכלול בשבועתו שאינו יודע שדמיו יותר על החוב [ויפטר שהרי] (וש)לא חייב לעצמו כלום, אבל אם אמר המלוה אני יודע שהיה שוה יותר על החוב אבל איני יודע כמה הרי הוא משלם ללוה כל מה שיטעון בלא שבועה דהוי כמי שאומר חמשים יש לך בידי ומן השאר איני יודע שהוא מחוייב שבועה ואינו יכול לישבע ומשלם. הגה"ה בשם ר"י מקורביל, ראובן שהלוה לשמעון על טבעת שהיה בו אבן טובה ונאבדה בפשיעה ושמעון טוען כך וכך היה שוה הטבעת עבור האבן וראובן נשבע שאינה ברשותו ואינו יודע אם היה שוה שום דבר על כדי הלואתו דין זה כמו [ב"ק קי"ח ע"א] ההוא דאמר גזלתיך ואיני יודע אם החזרתי לך אם לאו דחייב לשלם דיש הכא דררא דממונא כמו ההוא כיון שמודה לו שבא לידו הטבעת וכיון ששמעון טוען ברי לי שהיה שוה יותר מכדי הלואתו וראובן טוען איני יודע מאותן דמים והיה לו לידע וישלם כאשר ישית עליו התובע בשבועה, עכ"ל.
מלוה שבא לבית דין והביא משכונו בידו ואמר זה משכון של פלוני הוא ואני רוצה למוכרו עבור לפרוע חובי אין בית דין נזקקין למחות בו עד שיבא לוה ויטעון שאם רוצה בו [מ]לוה לטעון לקוח הוא בידי נאמן ומשיאין לו עצה למוכרו בפני עדים כדי שידע הלוה בכמה נמכר. — הגה"ה, ראובן משכן ספר לשמעון וכשבא לפדותו טען נשתמשת בספר וטשטשתו ומשיב שמעון קראתי בו אבל לא חסרתיו מדמיו כלום גם העידו עדים שלמד בו דין הוא שישבע ראובן כמה חסרו ויטול ושמעון לא ישבע דהרי נפסל לשבועה והיינו שליחות יד בפיקדון ואמרינן גבי פקדון [ב"מ כ"ט ע"ב] אם בשבילו פותחו אסור ומשכון איקרי פיקדון כדתנן (שבועות מ"ג) מוציא הלוה פקדון ואם טענו ראובן שום תביעה המוטלת על שמעון להפטר ישבע כמו כן ראובן ויטול אבל אם אין עדים מעידין שלמד בו יפטר משמעון בשבועה שלא חסרו מגו דאי בעי אמר שלא למד בו מעולם ואע"ג דהודה אין אדם משים עצמו רשע, עכ"ל.
הגה"ה, האומר לחברו מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום או שאמר פרעתי אמר לו התובע השבע לי היסת אמר ליה הנתבע והלא שטר יש לך עלי ואתה רוצה להשביעיני תחילה ואחר תוציא השטר פרוע ותגבה אמ' לו הבא השטר אמר המלוה אין לי עליו שטר מעולם או שטר היה לי ואבד הורו רבותיו של רבינו משה שאומרים למלוה בטל כל שטר שיש לך קודם זמן זה ואחר כך תשביענו היסת או החרם, חרם סתם או לך ובקש שתמצא השטר, עכ"ל המיימון [הלכות מלוה ולוה פי"ד הט"ו].
<h2>דף מג:</h2>
שנינו בפרק שבועות הדיינים (שבועות מ"ג) המלוה חברו על המשכון ואבד המשכון או נגנב בלי אונס המלוה חייב בדמי המשכון כסתם משנה בפרק האומנין (ב"מ פ') המלוה חברו על המשכון דינו כשומר שכר. — הגה"ה, לא שנא הלוה מעות על המשכון או פירות ולא שנא משכנו שלא בשעת הלואתו ולא שנא משכנו בשעת הלואתו ופטור אם אבדו באונס וחייב הלוה לשלם לו חובו אע"פ שאבד המשכון ואם אבד אותו בפשיעה או בגניבה או אבידה אבד מה שכנגד המשכון והשאר ישלם לו ואין הלכה כשמואל דאמר (שבועות שם) אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי, עכ"ל עץ חיים.
אמר המלוה סלע הלויתך ושני דינרים היה שוה ולוה אומר סלע הלויתני וסלע היה שוה שהרי המלוה נשבע תחילה שבועת השומרים שאינו ברשותו והלוה נשבע היסת שהיה שוה כנגד החוב ונפטר כן מסיק רב אשי (והא דאמר) בפרק המפקיד (ב"מ ל"ה ע"א) [והא ד]אמר שמואל [שבועות מ"ג ע"ב] מי שהלוה את חברו אלף זוז והניח לו קתא דמגלא לשם משכון קבלו לשם פרעון לא קבלו ויגבה כל החוב כשיגיע הזמן אבד קתא דמגלא אבד אלפא זוזי כיון דלשם משכון קבלו כל כמה שלא יחזיר לו המשכון לא יגבה שום דבר מוקי לה התם שמפני שקבלה באחריות כל החוב בגניבה ואבידה והמשנה מדברת בסתם וכן פירש רבינו חננאל, ופוסק רבינו תם ור"י בן אחותו כשמואל. — הגה"ה, ור"י בר אברהם פסק דאין הלכה כשמואל, עכ"ל עץ חיים.
הלוהו אלף זוז בשטר והניח לו משכון עליהם דברי הכל אבד המשכון אבד מעותיו מאחר שיש שטר אם כן לא לזכרון דברים תפסו כי אם לגבות בו. — הגה"ה, מעשה באחד שהלוה מעות על משכון והחזיר המשכון ללוה עד זמן שקבע לו ובתוך הזמן נגנבו בבית הלוה והשיב ר"י כי הפסיד המלוה מעותיו שהרי המלוה על המשכון שומר שכר ואף במשכנו בשעת הלואתו הילכך כשם שאם הפקידם המלוה ביד אחר ונגנבו או אבדו אבדו למלוה כך אם הפקידם או השאילם ללוה כאילו הם בבית המלוה ובאחריותו ואם מת הלוה בעודן בידו לא נעשו מטלטלין אצל בניו דאע"ג דאמר [ב"מ קי"ד ע"ב] משכנו ומת שומטו מעל בניו דוקא משכנו שלא בשעת הלואתו אבל לא במשכנו בשעת הלואתו היינו דווקא במחזירם לו סתם כעין השבת העבוט דקרא אבל השאילם בתורת שאלה שומטו מעל בניו אחרי כלות ימי שאלתו אפילו משכנו בשעת הלואתו ור"י ב"ר ברוך חולק עליו ואומר דלא הפסיד מעותיו או אם מת הלוה נעשו מטלטלין אצל בניו דודאי כל זמן שהמשכונות ביד המלוה הוי עלייהו שומר שכר בההיא הנאה דלא צריך למיעל ולמיפק אזוזי אבל עתה יכול הלוה לדחותו גם בפקדון גם בהלואה דאין בעל חוב קונה משכון אלא במשכנו על ידי בית דין וגזירת הכתוב היא כדר' יצחק אבל במשכנו סתם או בשעת הלואה או שלא בשעת הלואה בלא כפיית בית דין דווקא לגבי גניבה ואבידה חייב בההיא הנאה דלא צריך למיפק ולמיעל אזוזי אבל נאנסו ביד המלוה ישבע שנאנסו ויקבל חובו דעד כאן לא פליגי ר' אליעזר ור' עקיבא אלא באבדו סתם אבל בנאנסו דברי הכל ישבע ויטול מעותיו וראייה [ב"מ נ"ז ע"ב] מבני העיר ששקלו שקליהם ונגנבו או אבדו דמוקמינן נגנבו באונס ונשבעין ליטול שכרן והשתא ומה שלוחין דלא עבדי מצוה מקבלין שכר מבני העיר בנאנסו אע"פ שבני העיר מפסידין שקליהן מלוה חבירו דעביד מצוה לא כל שכן ויפסיד הלוה משכנותיו והואיל וכן הוא שאין המלוה קונה קניין גמור להתחייב באונסין דווקא בעודן בידו הוי שומר שכר אבל הפקידם ביד הלוה אפילו להחזירם לזמן קבוע ואבדו בידו אינו שומר שכר, אמנם מת הלוה תוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו שהרי לא היו קנויים למלוה כדפירשתי וראייה מפרק המקבל (שם קי"ד) דאמר משכנו ומת שומטו מעל בניו ומסיק וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין מעיקרא כדי שלא תהא שביעית משמטתו ולא יעשה מטלטלין אצל בניו, ודוק מיניה טעמא משכנוהו בית דין (או) [אז] קונה משכון ולא נעשו מטלטלין אצל בניו אע"פ שצוה לו המקום להחזירם הא כשמנותו מעמו אפילו בתנאי להחזיר ומת בתוך הזמן נעשו מטלטלין אצל בניו דמלוה על המשכון אין לו תורת קניית משכון כלל וכשמחזיר לו משכונו אפילו בתורת שאלה עד זמן קבוע שקבע שלו מחזיר לו ואם מת הלוה נעשה מטלטלין אצל בניו או אם אבדו אבדו לו והמלוה יטול מעותיו, עכ"ל התשובה.
<h2>דף מה.</h2>
שנינו בפרק כל הנשבעין חנוני שהיה נותן לבעל הבית מן החנות כל מה שירצה בתורת הלואה ומקיפו עד שיתקבץ הכל ואמר ליה בעל הבית תן לפועלי סלע וחנוני אומר נתתי ופועל אומר לא לקחתי הרי הפועל נשבע ונוטל מבעל הבית וכן החנוני נשבע ונוטל מבעל הבית ומפרש בגמרא (דף מ"ז) ששניהם יהיו נשבעין לפניו כדי שיכלמו זה מזה וכן כל כיוצא בזה, ושבועה זו תקנת חכמים היא בנטילת חפץ מפני שנוטלין שניהם מבעל הבית.
למדנו מפרק הכותב (כתובות פ"ז) ומפרק כל הנשבעין (שבועות מ"ה) הפוגם שטרו או עד אחד מעידו על שטרו שהוא פרוע והבא ליפרע שלא בפני הלוה לדברי רב נחמן שאומר שאין חילוק בין כתובת אשה לבעל חוב והטורף מן הלוקח והנפרע מן היורש בין גדול בין קטן לא יפרע אלא בשבועה כדתני אביי קשישא בפרק שבועת הדיינים (שבועות מ"ב) שאמר גדולים ואין צריך לומר קטנים בין לשבועה בין לזבורית ופסקינן כוותיה בהניזקין (גיטין נ'). וגרסינן בירושלמי [שבועות פ"ז ה"ז] א"ר זירא כולן כעין שבועת התורה יורה להם ואומ' לו השבע ואחר כך טול ואם החוב בזמנו ותבעו נפרע בלא שבועה כדפסקינן בבבא בתרא (דף ה') עבר זמנו לא יפרע אלא בשבועה.
מלוה שמת ובא היורש לתבוע הלוה בשטר שעליו ואמר פרעתי אביו והיורש אומר איני יודע אמ' לו עמוד לשלם לו אמר ישבע לי הרי זה נשבע שלא פקדני אבא פי' להחזיר לך השטר ושלא אמר לנו אבא ששטר זה פרוע ושלא מצינו בין שטרותיו פרועין וגובין וזו היא שנקרא בתלמוד שבועת היורשין.
<h2>דף מח.</h2>
שנינו בפרק הנשבעין מת הלוה אחר שמת המלוה ובא היורש ליפרע מן היורש לא יפרע אלא בשבועה שישבע שבועת היורשין וגובה את חובו ואפילו היה היורש קטן המוטל בעריסה כשמת מורישו הרי זה נשבע ונוטל. אמר רבן שמעון בן גמליאל אם צוה המלוה בשעת מיתתו לפני עדים ששטר זה אינו פרוע יפרע בלא שבועה אף היורש מן היורש, רב ושמואל אומרים שם שאם היה הלוה מת תחילה ואחר כך מת המלוה אין יורשי המלוה נוטלין מיורשי ה(מ)לוה כלום שבשעה שמת לוה נתחייב המלוה לישבע וכבר מת ואין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו ור' אליעזר אומר (אין) יורשין נשבעין ליורשין וגובין ומסקנא דהתם [מ"ח ע"ב] שדנין כרב ושמואל ודיינא דעביד כר' אליעזר לא מהדרינן עובדא לפיכך אמר רב פפא ששטר חוב של יתומים הבאין ליפרע מן היתומים כשמת אביהן תחילה אין קורעין אותו ואין מגבין אותו אין מגבין אותו שאין אדם מוריש ממון שבועה לבניו ואין קורעין אותו שמא יבא דיין שידון כר' אליעזר ויוציא בו. פסק רבינו תם דלא אמרינן אין אדם מוריש שבועה לבניו אלא אם כן עמד בדין וחייבוהו שבועה אלא ישבעו היתומים ויטלו. מעשה באחד שהוציא שטר של חמישים זקוקים על היתומים והיה מת (המלוה) [הלוה] אביהן בחיי המלוה ואחר כך מת המלוה ולא גבה כלום בשטרו שאין אדם מוריש שבועה לבניו ואע"ג שהיה קרקע אחרית משועבד לשטר עבור החוב מכל מקום נפטר הקרקע. מעשה היה לפני הק' ה"ר מנחם מדרויש מאלמנה שלא נשבע על כתובתה ומתה ואבדו היורשים את כתובתה ופסק דאין אדם מוריש שבועה לבניו וחיישינן לצררי אתפסוה בין הכא בין בב"ח וכן פסק ר"א, עכ"ל עץ חיים, עכ"ה. ואמר רב הונא בריה דרב יהושע לשם [מ"ח ע"ב] אפילו שם הלוה ערב ומת הלוה תחילה לא יפרעו יורשי המלוה שאם תאמר יפרעו מן הערב הרי ערב חוזר ונפרע מיורשי הלוה אמר רב נחמן הבו דלא לוסיף עלה דרב ושמואל ואין מדמין זה לזה הדומה אלא (הרי) הפוגם את שטרו ומת אע"פ שאינו גובה אלא בשבועה אמר רב פפא שם שבניו נשבעין שבועת היורשין וגובין.
